פסק-דין בתיק ע"א 31384-07-11

השופטת ש.דברת

1. ערעור על פסק דינו החלקי של בית משפט השלום בבאר שבע בת.א. 1726/04 (כב' השופט י. פרסקי) מיום 17.5.11, בו נדחתה תביעת המערער, מרדכי מרציאנו (להלן- " המערער") נגד השב''ס ומשטרת ישראל (להלן- " המדינה") בגין נזקי גוף שנגרמו לו בעת שהותו בבית מעצר שרון ובכלא אוהלי קידר.

רקע

2. המערער, המרצה עונש מאסר של 23.5 שנה בגין עבירות מין, הגיש תביעה לבית משפט השלום, לפצותו בגין שלושה ארועים שונים:

הארוע הראשון התרחש ביום 25.1.00. המערער היה עצור בבית מעצר "השרון" והוגדר כעצור טעון הגנה. בעת שהותו בחדר יחד עם עצירים רגילים, הותקף על ידם בשל היותו מודיע משטרתי, ושברו את אצבעו הרביעית ביד ימין. בית המשפט קבע כי המשטרה הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי המערער, עת הועבר לתא עם עצורים רגילים על אף שהוגדר כטעון הגנה. עם זאת, לא הוכח קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הפגיעה, מאחר ולא הוכח כי המערער נפגע מאסירים אחרים. אל מול גרסתו של המערער שנמצאה לא סדורה ומלאת סתירות, מצוי המסמך הרפואי של רופא חדר המיון המלמד על פציעה עצמית כתוצאה מכך שהמערער חבט ידו בקיר.

בעת האירוע השני, ביום 3.5.03, היה המערער אסיר בבית הסוהר "אוהלי קידר". בעת ששוחח בטלפון, רץ לעברו אסיר אחר, סלאח אבו עאנם (להלן- " אבו עאנם"), ושפך על פלג גופו העליון נוזל רותח. כתוצאה מכך נכווה המערער ונזקק לאשפוז ממושך בבית החולים. אבו עאנם הורשע על פי הודאתו בכתב אישום בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות ונגזרו עליו 26 חודשי מאסר (ת''פ (מחוזי- ב''ש) 8267/04). בית המשפט קבע כי, אמנם אין מחלוקת כי אבו עאנם אכן שפך נוזל רותח על המערער, אך אין מקום לקבוע כי למדינה אחריות בגין אי

מניעת ארוע זה. אמנם, ספק אם היו במקום די סוהרים, ולכן לא ברור אם השב''ס קיים את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי המערער. עם זאת, מאחר ומדובר בתקיפה שהתרחשה על פני מספר שניות, לא היה במספר סוהרים רב יותר כדי לשנות התוצאה ועל כן אין קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות הקונקרטית לבין הפגיעה במערער. באי הפרדת המערער ואבו עאנם לא הפר השב''ס את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי המערער, מאחר והוכח כי לא היה מידע שחייב הפרדה מעין זו.

בעת הארוע השלישי, במהלך אוקטובר 2002, הוכנס המערער לצינוק. אחד הסוהרים ביצע בו חיפוש בלתי חוקי בעירום, במסגרתו החדיר מקל לפי הטבעת שלו כשהוא מודיע לו כי זה מה שמגיע לאנשים כמותו. בית המשפט דחה את גרסת המערער והסתפק בקביעה כי היתה חריגה מההוראות הנוהל הדורשות אישור מראש בכתב לביצוע חיפוש גופני.

טענות הצדדים

3. הערעור מופנה כנגד דחיית התביעה בגין הארוע הראשון והשני.

המערער סבור כי מאחר ונקבע בארוע הראשון, כי המדינה הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית שלה כלפיו עת העבירה אותו לתא, שאינו מיועד לטעוני הגנה - די בכך כדי להטיל על המדינה אחריות לפצותו. לכל הפחות, די בכך כדי להעביר נטל ההוכחה למדינה כי הנזק לא נגרם כתוצאה מרשלנותה. לחילופין, יש לקבוע כי עצם העובדה שהיתה קטטה בתא אליו הועבר המערער, שלא כדין, נבעה מרשלנות המדינה.

המערער טוען גם כנגד ראיות שהתקבלו. לשיטתו, בית המשפט טעה משקיבל את יומן בית המעצר כראיה שהוגשה כתעודת עובד ציבור, על אף שלא נתנה למערער הזכות לחקור את עורך התעודה; גם לא היה מקום לקבל כראיה את המסמך הרפואי של רופא חדר המיון כיון שמדובר בעדות שמועה של הרופא והשוטרים שליוו אותו לחדר המיון לא הובאו לעדות. לשיטתו, לא היה מקום לזקוף לחובתו את אי הבאת הרופא או העצורים שהיו עימו בתא לעדות.

4. בנוגע לארוע השני - טוען המערער כי משנקבע שהופרה חובת הזהירות הקונקרטית כלפיו כיוון שלא היו די סוהרים באגף - לא ניתן להלום את המסקנה כי אין לשב''ס אחריות בגין

מעשה אלימות בין אסירים. המערער שב וטוען כי לא היו כלל סוהרים באגף בעת הארוע, וכי אי הבאתם לעדות, של מי מהסוהרים, שנטען ששהו באגף ואי הצגת הנהלים הקובעים כמה סוהרים אמורים להיות באגף, תומכים במסקנה זו. סרוב זה יש בו להביא להיפוך נטל הראיה, שכן נגרם למערער נזק ראייתי בעטיו. המערער סבור כי לו היו די סוהרים באגף התקיפה הייתה נמנעת, שכן עצם נוכחותם היתה מרתיעה את אבו עאנם ממעשיו, והם אף היו יכולים להבחין בכך שהוא מחמם שמן במשך דקות ארוכות. בית המשפט קמא אף שגה משקבע כי לא היו למערער סכסוכים קודמים כלשהם עם אסירים באגף.

5. המדינה סומכת על פסק הדין של בית משפט קמא.

לגבי הארוע הראשון -  נטען, כי לא הוכח כי המערער לא הוחזק עם עצירים טעוני הגנה בלבד, כנדרש. עם זאת, אין בשאלה זו בכדי להשליך על התוצאה, מאחר ונקבע כי  פציעתו של המערער נגרמה לאחר שחבט את יד ימינו בקיר ועל כן אין קשר בין פציעתו לבין התרשלות המדינה. קביעה זו באה לאחר שגרסתו של המערער לפיה נפגע מאסירים אחרים נמצאה בלתי מהימנה; לעומתה, גרסת המדינה נתמכת במסמך הרפואי מחדר המיון - מסמך אותו הגיש המערער ואין לקבל עדות המערער בעל פה כנגד מסמך בכתב. המדינה מדגישה שטענת המערער כי פגע בעצמו, עקב השמתו בתא שגרמה לקטטה הינה טענה חדשה, הסותרת את גרסתו הקודמת.

6. באשר לארוע השני - טוענת המדינה כי נקבע על ידי בית המשפט כי באגף נכחו 2 סוהרים בעת הארוע. מאחר ומספרם ונוכחותם של סוהרים היא שאלה מובהקת בשיקול הדעת, אין העדרם יכול להקים חבות למשיבה. המדינה אף מצביעה על כך שעל אף שהמערער הציג מצג של ויתור על דרישתו למידע אודות הנהלים בגין מספר הסוהרים שיש להציב באגף, הרי שניתן מענה לשאלתו זו בעדותו של הקמ''ן, דוד אלזם.

המדינה גם טוענת כי בכל מקרה, ארוע שאורכו מספר שניות מועט אינו יכול להקים אחריות כלשהי. אין הגיון לסבור ולחשוש כי בכל פעם שמחומם נוזל כלשהו באגף - הנעשה כדבר ששגרה - הנוזל יושלך על אסיר אחר; גם לא הוכח כי הנוזל היה שמן ולא מים. עוד נטען, כי קבלת עמדת המערער משמעותה,  הצבת סוהר על כל אסיר שני, דרישה שאינה מעשית.

דיון